ביקורת ספר ; בלתי שבירים / ליסה בר

את הספר הקודם של ליסה בר, שתורגם לעברית, "צבעים נמלטים", לא קראתי אבל שמעתי עליו המון דברים טובים, אולי בגלל זה היו לי ציפיות. הכריכה, לעומת זאת, לא קידמה כלום בתחום הציפיות. פשוט לא הבנתי אותה.

הספר מדבר על סופי בלום, פסלת בעברה ומנהלת גלריה בפרוור המפונפן בו היא גרה, בהווה. בדיוק בחגיגת יום ההולדת שלה, מוקפת בחברים טובים ולצד בעלה בחצי היובל האחרון, מתנפצת בועת האושר שלה. היא מרגישה שאינה יכולה לשאת את הבגידה הכפולה, של בעלה מחד, ושל חברותיה מאידך, שידעו ולא גילו לה. אבל הבת שלה, שנמצאת בפריז לטובת לימודי אומנות, בדיוק מתקשרת אליה ומבקשת עזרה דחופה. שם, בפריז, סופי מנסה להבין את חייה שלה, וגם להיות אמא תומכת לבת שלה. זה סיפור התבגרות של אישה באמצע החיים, שפתאום נדחקת לקער וחייבת להבין לאן היא מתקדמת כדי לחזור ולנווט את חייה. עד אמצע הספר העמוס בתבניות סיפור מהסוג המוכר, לא הבנתי למה אני ממשיכה לקרוא. הסיפור כתוב נחמד, וזורם, והיסטרי במידה הראויה, ודרמטי, וסקסי כמו שמתבקש, אבל אין בו שום חידוש. ואז, טיפה אחרי האמצע, מתרחש איזה קסם, ומשהו מעניין קורה שם. רק אז אני מתחילה להבין מה הקשר בין הכריכה לסיפור, ואיך סופי מצליחה להיות קצת פחות קלישאה. אם בא לכם סיפור נחמד בנופים המקסימים של דרום צרפת, עם מלון בוטיק ואורחים אקסצנטריים במידה הצרפתית הנכונה, לכו על זה ולא תצטערו. קבלו קווצ' ללב ופריטה מדוייקת על נימי הנפש הרומנטית העדינה והמקווה.

אם לא בא לכם, תוותרו.