הספר "הבחירה" שכתבה ד"ר אדית אגר, פסיכולוגית נחשבת בארצות הברית, וגם שורדת שואה, נמצא על התפר שבין ספרות עיונית וכתיבת פרוזה. הוא מדבר על תפיסה פסיכולוגית, על טיפול, השקפת עולם והתנהלות בחיים, אבל לא כמסה עיונית אלא כתיבה פרוזאית.
בספר הזה היא מתארת את סיפור חייה, ושוזרת סיפורי מטופלים שפגשה במשך השנים, ומדגישה בו שוב ושוב את יכולת הבחירה שקיימת בכל אחד מאתנו בכל רגע, ובכלל זה גם ההחלטה אם להיות או לחדול.
באומץ לב שרדו אדית ואחותה מגדה את תנאי השבי והרעב באושוויץ, ובמקומות הנוספים אליהם התגלגלו במהלך המלחמה ואחריה בהמשך דרכן בחיים. ובכלל זה הבריחה לארצות הברית, וההישרדות כמהגרת חסרת שפה והשכלה בארץ השפע. עד שנעשתה פסיכולוגית מוערכת שמטפלת בנפגעי פוסט-טראומה, ואף עזרה לעצמה לרפא את הטראומות שלה שניהלו את חייה.
הסיפור מרגש ונוגע בנקודות הבחירה שקיימות בחיים של כל אחד מאתנו, לא רק במצבי תופת קיצוניים כמו מחנות ההשמדה, אלא גם כאן ועכשיו בתרבות השפע ובחיים הבטוחים, יחסית.
אני אהבתי את הכתיבה בספר, ואת האופן שבו מוצגים הקולות השונים שחיים בתוכנו והם חלק מהתרבות שלנו. אהבתי את הדרך שבה ניתן למצוא אופטימיות גם במקומות הקשים במציאות החיצונית וגם במקומות המאתגרים במציאות הפנימית של כל אחד מאתנו, ויכולת החמלה לנפגעי הפוסט-טראומה מסבבינו, שהם למעשה, כולנו.
רגע אחד שנגע בי, כשאדית מתלבטת עם מורה, עמית לעבודה, האם להמשיך בלימודי פסיכולוגיה, כי עד שתסיים אותם תהיה כבר בת חמישים, והוא עונה לה שבכל מקרה היא תהיה בת חמישים... והיא מבינה, וחוזרת ללמוד. בכל מקרה הזמן יעבור, הוא אמר לה, השאלה היא איך תמלאי אותו. ועם ההבטחה הזאת לעצמי, למלא את הזמן שיש לי, בטוב, אני ממשיכה.